שבת קודש שבת קודש חמין של שבת הם תענוג מעולם אחר שבת קודש

לקישורים נוספים...
אור רבינו
חמין של שבת הם תענוג מעולם אחר


 


אשה אלמנה וערירית היתה בוואזן, דונה שרה ביבאס שמה. שבת אחת ארע שישמעאלי אחד נקלע לחצר היהודים, בא וגזל סיר חמין שלה ונמלט. משבאה דונה שרה ביבאס ליטול את החמין לסעודת שבת, לא מצאה כי אם כירה וגחלים לוחשות. פקעו דמעותיה ובאה לבית הכנסת של ר' עמרם בן דיוואן והלינה בטרוניות קשות לפני ריבונו של עולם, "הכיצד, אני שמנקה בהתנדבות גמורה ובנפש חפצה את בית הכנסת מידי יום ביומו הזהו שכרי?" בואותו רגע ,הופיע לפניה אליהו הנביא והזמינה לשולחן שבת מלא כל טוב שעמד בין ארון הקודש והתיבה, פינה לה מקום בין צדיקים וצדיקות שהסבו והמתינו לה. באה והתיישבה והגיש לה חמין של שבת מתוך הסיר שלה דווקא, ואמר לה, ראי נא, לא שכחתי לך את צדקותיך, השגחתי בך כל הימים ולפי שראיתי שהגעת לגבורות ותש כוחך, אינך צריכה עוד לבשל חמין של שבת כי מקום לך לצדי. משבת זו ואילך תשבי לשולחן שבת שלי, ותאכלי מידי.  מאותה שבת בא אליהו הנביא לדונה פרלה ביבאס ואספה להסב לשולחן שבת שלו בגן עדן.  נודה לה' כי גבר עלינו חסדו.
(מתוך ספורים בשבחו של הצדיק ר' עמרם בן דיוואן, תרס"ט, טאנג'יר.)
 
יהודים ממזרח אירופה מספרים סיפור דומה בקשר לבעל שם טוב  הקדוש.

מרת פייגא בעיירה מזיבוז הייתה אלמנה וענייה מרודה. היא הייתה מנקה את בית המדרש של הרבי ישראל "בעל שם טוב" הקדוש בהתנדבות.

לכבוד שבת קודש מרת פייגא הכינה לעצמה צ'ולנט פשוט מרגלי עוף וגריסין, שגריסיו היו מרובים מרגליו. היא שמה את הסיר על התנור והלכה לבית המדרש של הבעל שם טוב לראות את הצדיק.

פעם אחת חזרה לביתה ומצאה את הבית פרוץ. הגנב לקח את הצ'ולנט שלה.

בבכי תמרורים  פרצה אל סעודת השבת של הבעש"ט. רבי ישראל היה נוהג לעשות סעודת שבת עם העדה הקדושה של תלמידיו הקרובים, ואילו בסעודה שנית של שבת קודש היה מזמין כל אחד. מרת פייגא באה בתרוניה אל הבעל שם טוב ואמרה, "איך הקב"ה מחזיר לי, אשה עניה? הרי אני מנקה את בית המדרש כל יום לכבוד הקהל הקדוש."

הבעל שם טוב קם והלך לקראת המטבח. מרת פייגא עקבה אחריו בכדי שיעזור לה. כשנכנסה עם הבעש"ט  הקדוש למטבח  מצאה כל בית הדין של מעלה יושב וסועד סעודת שבת. בסעודה השתתפו האבות והאמהות ואליהו הנביא  וכל קודשי ישראל.  שרה אמנו קמה לכבוד מרת פייגא בכדי לפנות לה מקום. שרה אמנו הגישה למרת פייגא  הקדושה צ'ולנט מתוך הסיר הנעלמת שלה. שרה אמרה לה "מעכשיו והלאה כל שבת את סועדת פה איתנו."

מאכלים הם העונג

מה פירושו של המושג "עונג שבת"? חז"ל שאלו את אותו השאלה. הם אמרו שמאכלים של שבת הם העונג. אנשים נהנים בשבת מתפילה עילאית, ושעורי תורה, וכן ביחסים בינו ובינה, וכן אנשים נהנים מהרגשת האחדות עם המשפחה ואנשי הקהילה. כל זה נקרא "הנאה" אבל "עונג" הוא רק במאכלים. נקודת המחלוקת של חז"ל הוא רק בשאלת איזה מאכלים מענגים את השבת.

והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר וקראת לשבת ענג, הוי אומר: זה ענג שבת. - במה מענגו? - רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר: בתבשיל של תרדין (תרד שלוקה), ודגים גדולים, וראשי שומין. רב חייא בר אשי אמר רב: אפילו דבר מועט, ולכבוד שבת עשאו - הרי זה עונג. מאי היא? - אמר רב פפא: כסא דהרסנא. (רש"י - דגים המבושלים בשמן קרביהן ובקמח)   (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיח עמוד ב)

אנחנו משננים משניות  פרק "במה מדליקין" כל ערב שבת. לקראת סוף הפרק ישנו רשימה של דברים שצריכים לזכור לעשות לפני כניסת השבת. "עשרתן? ערבתן?  הדליקו את הנר. רש"י מפרש לנו שצריכים לזכור להפריש מעשר לפני שבת, אפילו מפירות שהילדים הצניעו. זאת מכיוון ששבת נקראת עונג אפילו מאכל קטן נקראת עונג. (ביצה לד:) בדרך כלל אדם חייב  להוריד מעשר ממוצרים חקלאים שהוכנסו למקום קבוע  כמו גורן או בית. אבל אם הילדים הצניעו משהוא קטן כגון אגוזים כדי לאכול אותם בשבת אז כבר חייבים להפריש את המעשר לפני שבת אפילו שאותם מאכלים אינם חייבים בהפרשת מעשר באמצע השבוע.

שבת מציל את ישראל

יש פתגם יהודי שאומר "יותר מאשר היהודים שמרו את השבת השבת שמר עליהם."  (מבוסס על ספר הכוזרי מאמר ג - י) הפתגם הזה צודק שבעתיים כשמדובר באכילת חמין בשבת. בגלות המרה היהודים הנדכאים לא עבדו בשבת. בהכנסות המועטות מעבודת פרך הכינו לעצמם מאכל חם לכבוד שבת. המאכל הזה מתבשם  לאורך כל שעות השבת עד לסעודת השבת אחרי תפילת שחרית. גריסים, קטניות ובשר קשה שמתעדן בחום בינוני מתרכך במשך השעות הרבות.

שף גדול פעם חשב שהוא מחדש לי על שיטה מיוחדת של ריכוך בשר שמתבשל כל הלילה. אבל יהודים גילו את הסוד הזה לפני אלפי שנים. בדרך אגב לרוב עדות היהודים יש תבשילים של בשר או ירקות מתוקים לכבוד שנה חדשה. אותו השף היה מטיף לי להשתמש בשיטות חדישות שאז נקראו "נובו קוויזין" דהיינו שיטת בישול חדיש. זאת אומרת שמשתמשים בפירות מתוקים המכילים גם חומציות כגון תותים במקום מיץ לימון חמצמץ בריכוך של בשרים. השפית, הסבתא שלי ידעה את חכמתם החדשה לפני שאותו שף נולד.

אם כל זה, המילה "חמין" היא מאד רחבה. בגלל חשיבותה של אכילת חמין בשבת רבו ההלכות ששייכות לחימום מאכלים וכן הלכות שאוסרים לחמם בשבת. המילה חמין מכליל בתוכו כל דבר שהוא חם בשבת שחמימותו הגיע בהיתר. שתיית תה או קפה אם מים שנשארו חמים  כל השבת גם נחשב לחמין. אפילו שתיית המים חמים בלי תוספת נחשב לחמין של שבת.

פרצה אש בבית בשבת

נשאלת השאלה מה עושים כשאש פורצת בבית בשבת? מדובר כאן בבית מנותק ששריפתו לא יגרום לאובדן בנפש אלא רק לאובדן רכוש. אפילו שאדם בהול בגלל אובדן רכושו זה אסור לכבות שריפה כזאת בשבת. אם זאת חז"ל התירו לאותו אדם להציל מאכלי שבת שיש בהם עונג. שוב פעם אנחנו רואים שפירושו של עונג שבת הוא אוכל של שבת.

גזר דינו של המתענה בשבת

הגמרא דן בעניין תענית בשבת "כל היושב בתענית בשבת - קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ואף על פי כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת. מאי תקנתיה? אמר רב נחמן בר יצחק: ליתיב תעניתא לתעניתא." (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא:)

יש לשאול כמה שאלות: האם זה מותר לצום ביום שבת הקדוש? מה פירושו של גזר דין של שבעים שנה?

לפי דעתם  של כמה ראשונים אדם יכול לצום  בשבת רק מחמת חלום רע וזה נקראת "תענית חלום". אבל קצת מן הגאונים אומרים  שאדם שחוזר בתשובה מחטאיו יכול לגזור צום על עצמו אפילו בשבת. אולי אפשר להוסיף לזה  אדם שנעול בשבת במקום שאי אפשר לצאת או אולי אדם שצריך  לעבור בדיקות רפואיות אחרי שבת  וצוו עליו הרופאים לצום.

עוונותיו של אדם מתכפרים כשהוא צם בשבת אפילו אם נגזרה על האדם לסבול במשך שבעים שנה או אפילו אם הוא סבל כבר במשך כל חייו. יש מסבירים שזה בגלל שהוא מצטער הרבה בגלל שכולם מתענגים ממעדני שבת החמין והערבים לחך  והוא רק מריח את האוכל.

אם כל זה שעונותיו מתכפרים עדיין " חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת." מכאן  אנחנו שוב רואים חשיבותו העליונה להתעדן במאכלים בשבת.

כת הקראים אוכלים קר

לפני כאלף שלש מאות שנים צצה תנועת הקראים. הם דגלו בשמירת היהדות ישר מן המקרא ללא פירושי ותוספי הרבנים. בתורה כתוב "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות פרק לה)  חכמינו פרשו שאסור להדליק אש בשבת אבל מותר ואפילו מצווה להשתמש בחום ואור של אש שכבר דלוק. וזה, כמובן, בתנאים מאד מוגבלים שצוינו בספרי ההלכה. 

הקראים פרשו את אותו הפסוק שאסור שאש יתקיים בכלל ביום השבת. לכן הם אוכלים מאכלים קרים בשבת ויושבים בחושך.

הרבנים הראשיים של אותו התקופה נקראו "גאונים". הגאונים השיבו מלחמה כשכת הקראים התחזקה אצל היהודים. עד כדי כך שהם אמרו שמי שאינו אוכל חמין בשבת נחשב למין. בתקופת בית שני היו כתות אחרות ודומה שהיו נקראים בייתוסים וצדוקים ועוד. הם גם חלקו על מסורת חז"ל. יש המקשרים בין אותם התנועות המוקדמות וכת הקראים.   (תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן לד)

הימנעות מאכילת חמין בשבת הוא כפירה בתורה שבעל פה. תוך כדי הכפירה הזאת הם מבטלים את המושג של עונג וקדושת השבת. בלי מאכלים ערבים אי אפשר להתעלות בתוך קדושת השבת.

עם זאת סיימו הגאונים שאין חושדים אדם שלא אוהב חמין או שאכילת חמין מזיק אותו.  הם אמרו שכדאי לרכך אותו שיאכל את המאכלים החמים בשבת בכדי שיתענג באמת.

צ'ולנט מודרני

נפלאות התעשייה יכולות להמציא "צ'ולנט" שכל פעם יוצא בדיוק אותו הטעם. כשמכינים חמין ביתיים משתמשים בירקות שמשתנים בעונות השונות. וכן כמויות הבשר ושימוש בתבלינים שונים גורם לאמיתו של חמין של שבת שטעמו קצת שונה כל שבת. וכל שכן שטעמו של אותו הצ'ולנט שונה לגמרי כשנגמר השבת.

בציטוט הבאה אנחנו רואים שחכמים שמו דגש שקדושת השבת בעצמו גורם מרקם מיוחד של מאכלי שבת בין בריחו ובין בטעמו.

אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? - אמר לו: תבלין אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו - וריחו נודף. אמר לו: תן לנו הימנו! - אמר לו: כל המשמר את השבת - מועיל לו, ושאינו משמר את השבת - אינו מועיל לו (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד א ) עיינו בדרשה אודות תבלין השמיר (Dill in English) ששמו המקורי הוא שֶבת בסגול. (עיינו בדרשה באתר MILKNHONEY אודות השמיר)

לסיום אני מצרף לכם מאמר שנשלח אלי מאת מר דן אלבו שהוא מדבר בעולם המעשה של חמין. וכן הסיפור בפתח דברנו הגיעו ממנו.  הקטע הבא מדגים את הגישה  הסובלני של ראש משפחתו מספרד יוסף אלבו מחבר ספר העיקרים.

מתכון לחמין אותנטי של זהר אלבו מקהילת וואזן בצפון מרוקו

ניתן להצביע על עובדה יוצאת דופן בנוגע לדמיון בין החמין המרוקאי והמזרח אירופאי. הצ'ולנט האשכנזי והסְכֶנָה-פרנה-דפינה-חמין המרוקאי דומים מאוד בניגוד לתבשילי השבת של התפוצות האחרות למרות הריחוק הגיאוגרפי בין מרוקו ומזרח אירופה. ניתן לשער כי לפני נדידת יהודי אשכנז מגרמניה לפולין ורוסיה לפני כאלף שנה, התבשיל נהג בשטח נרחב בגרמניה, פרנקיה [צרפת] פרובנס ובספרד וזה נדד עם מגורשי ספרד למרוקו ועם המגורשים האשכנזים לפולין ורוסיה. אלו שני תבשילי שבת דומים מאוד בהרכבם, בדרך הכנתם, בתוצאה הסופית שלהם מבחינה ויזואלית ובטעמם. בשני התבשילים יש תפוחי אדמה ,קטניות ובשר.
ההבדלים: בצ'ולנט האשכנזי יש כדורי לחם ושומן וּבסְכֶנָה יש קציצת בשר.
בצ'ולנט יש בשר, ובסכנה מוסיפים קציצת בשר בנוסף לנתחי בשר שלמים.

התוצאה הסופית דומה מאוד. יצא לי לאכול צ'ולנט הרבה פעמים וזה דומה מאוד מאוד לסכנה המרוקאית [או שהסכנה המרוקאית דומה מאוד לצ'ולנט, איך שתרצו]. נדמה לי שאין תפוצה נוספת בעולם שתבשיל השבת דומה לסכנה-צ'ולנט.
המתכון של אימי, זהר אלבו ס"ט [בת עמרם ושמחה שתחיה,] כפי שנהג בקהילת וואזן, בת לצאצאי מגורשי ספרד בצפון מרוקו.

אופן ההכנה של הסכנה: תפוחי אדמה קלופים בגודל בינוני, שנים עד שלושה לסועד. המומחים מעדיפים תפוחי אדמה חדשה על פני ישנה,  מוסיפים אורז או חיטה בשקית כותנה לבנה או בשקית ניילון לאפיה. המרכיב של הקטניות משתנה מקהילה לקהילה, וממשפחה למשפחה, כל מקום וכל משפחה על פי המנהג שלה. בהכללה הקטניות שבהם נוהגים להשתמש הם אחת מאלה או צירוף של כמה מהן: אורז, חיטה, שעועית, חומוס, גריסים שלמים או שבורים.
חיטה: יש שעושים שימוש בגרעיני חיטה שלמים, ויש מעדיפים גרוסים/שבורים. השבורים נותנים מרקם דייסתי.
גריסים: בעבר נהגו נשות ישראל להכין את הגריסים בעצמן, והכנתם דרשה מיומנות וידע. יש שמעדיפים גריסים שלמים ויש שבורים שנותנים מרקם דייסתי. 
יש שמוסיפים לחיטה כמה ראשי שום שלמות. את החיטה ניתן לאפות בשני אופנים במתכונת אחת, ללא שום ופפריקה ופלפל אדום חריף ובמתכונת השניה החיטה מבושלת עם ראשי שום ופפריקה שאותם שמים בנפרד בשקית כותנה לבנה או שקית אפיה מניילון, או בסיר נפרד לגמרי.

חומוס ושעועית: מוסיפים שעועית או חומוס אל לחילופין גם שעועית וחומוס, לפני הכנסתם לסיר יש להשרות אותם במים מערב יום חמישי ועד להכנסתם לסיר לפני תחילת השבת. כדאי להרתיח אותם יותר מחצי שעה לפני שמוסיפים לסיר.
ביצים: יש שמוסיפים ביצים, ביצה אחת לכל סועד, שמים עם הקליפה. את קליפת הביצים קולפים לפני ההגשה. בזמן ההגשה הביצים משחימות עד לצבע חום מרהיב.
קציצת בשר: בשר טחון עם ביצה ופירורי לחם. הקציצה מקבלת צורה של נקניק בקוטר של כשבעה סנטימטר שאותו פורסים לפרוסות לפני ההגשה. אופן ההכנה משתנה ממשפחה אחת לאחרת. בדרך כלל הנשים אינן ששות לנדב את סודות ההכנה של קציצת הבשר. כל בת מקבלת מאמה או מחמתה את המתכון המשפחתי וזה נשמר בהקפדה. ההבדלים הם בעיקר בתבלון, לפי מיטב השגתי מדובר בקינמון, אגוז מושקט, זעפרן ועוד מרכיבים.  המתכון המלא והמדויק של אמי גם אני איני יודע. 
השחמה: כדי להגיע להשחמה,יש שמוסיפים שני תמרים,או דבש, או סוכר, או קליפות בצל, בדרך כלל מוסיפים כף סוכר. בדרום מרוקו שבהם היה שפע תמרים השתמשו בתמרים, בצפון מרוקו שהאקלים והנוף שלה דומים לאירופה, יערות, הרבה גשם, מעיינות, נחלים, נהרות ומפלים. עשו שימוש בדבש בגלל שהדבש היה נפוץ ובאיכות מצוינת.
תבלון בסיסי: כרכום, מלח, פלפל שחור, שמן, מים, מקל קינמון, יש שמוסיפים תבלינים נוספים, אך מדובר בסודות מטבח שאין מגלים מחוץ למשפחה. 
מבשלים כשעתיים עד כניסת השבת. לפני כניסת השבת מכניסים לתנור עם שעון שבת, או שמים על פלטה של שבת. את הסיר מכסים בבד או בשמיכה, כדי לשמור על החום

הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש
שבת קודש