שבת קודש שבת קודש כניסת השבת הרב אליעזר מלמד שבת קודש

לקישורים נוספים...

כניסת השבת הרב אליעזר מלמד

ראשי >זמני הדלקת נרות שבת>כניסת השבת הרב אליעזר מלמד
אור רבינו
כניסת השבת

נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

1 - זמני השבת
הגדרת הזמן המדויק של יום שבת, מתי הוא מתחיל ומתי הוא נגמר, היא ללא ספק אחת מהסוגיות החשובות בהלכות שבת.

אנו יודעים שבכל ענייני התורה הלילה קודם ליום, שנאמר בפרשת הבריאה: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", כלומר היממה מתחילה בלילה, וכן לגבי שבת, היממה השביעית מתחילה בלילה. אגב, בתפיסת עולם יהודית זו מקופל רעיון גדול, הלילה והחושך קודמים ליום ולאור. תחילה עולות השאלות והתהיות והאדם נמצא במצב של חושך ואי ודאות, ומתוך כך מתבהרות לו התשובות והאור זורח עליו. גם המבט שלנו על ההיסטוריה הוא כזה. תחילה השתעבדנו לפרעה במצרים, ומתוך כך יצאנו לחרות, קבלנו תורה ונכנסנו לארץ. וכך תמיד בישראל, תחילה החושך והצרות, ואחר כך האור והגאולה. קודם מתמודדים עם הבעיות, ומתוך כך מתעלים ומשתלמים. אבל אצל אומות העולם, היום קודם ללילה, וכך אומה אחר אומה עולה על במת ההיסטוריה בקול תרועה רמה, מרעישה את העולם, ואח"כ מתחילות הבעיות לעלות, מתעוררים קשיים, והלילה מתקרב ובא, והאומה שוקעת ונעלמת, כך היה אצל הבבלים, הפרסים, היוונים והרומאים. סוד הנצחיות הישראלי קשור לעובדה שהלילה קודם ליום.

נחזור לעניינינו, הלילה קודם ליום, ולכן היום השביעי מתחיל עם תחילת הלילה. אלא שישנה שאלה גדולה, מתי בדיוק מתחיל הלילה? האם בעת שהחמה שוקעת ונעלמת מעינינו או מעת שנעשה חושך ושלושה כוכבים בגודל בינוני נראים ברקיע. במלים אחרות, האם היום והלילה מוגדרים על פי השמש או על פי האור, שיש הפרש של כשמונה עשרה עד עשרים וחמש דקות בין זמן שקיעת החמה לזמן שהכוכבים נראים ברקיע.

עוד אחת מהתופעות המיוחדות שביהדות, שלא לכל שאלה יש תשובה, פעמים גם לספק ישנו מקום. הלכה זו היא אחת הדוגמאות לכך, הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים מוגדר כזמן של ספק יום ספק לילה, והוא נקרא 'בין השמשות'. למעשה, בכל מצווה מן התורה הולכים אחר הכלל המפורסם "ספיקא דאורייתא לחומרא".

אם כן לגבי כניסת השבת מחמירים ונזהרים בכל הלכות שבת כבר מעת שקיעת החמה, שמא כבר בשקיעה מתחיל הלילה של השבת. ואילו לגבי צאת השבת, מחמירים ונזהרים בכל הלכות שבת עד לצאת הכוכבים, שמא יום השבת נמשך עד לצאת הכוכבים. לסיכום: השבת נכנסת בשקיעת החמה, ויוצאת בצאת הכוכבים. 1

2 - מצוות תוספת שבת
מצוה מעניינת אנו מוצאים בנוגע לזמני השבת, והיא תוספת שבת. למרות שמצד הקדושה הקבועה של השבת, רק היום השביעי נתקדש, מכל מקום צוותה אותנו התורה, שנוסיף מעט מהחול על הקודש, ונקבל אנחנו על עצמנו את קדושת השבת מעט קודם, בדקות האחרונות של יום שישי, וכך נוסיף כמה דקות מן החול אל הקודש. וכן לגבי צאת השבת, למרות שמצד קדושת השבת, מעת שנסתיים היום השביעי נסתיימה השבת, נצטוונו להמשיך על עצמנו את קדושת השבת למשך עוד זמן מה במוצאי שבת (שו"ע רסא, ב, וכתב בבאו"ה שמצוות תוספת שבת מהתורה לרוב הפוסקים).
על ידי תוספת שבת אנו מראים בעצמנו שהשבת חביבה עלינו מאוד, עד שהננו יוצאים לקראתה ומקבלים אותה עוד לפני כניסתה, ומלווים אותה ביציאתה. כמו אורח יקר שיוצאים לקראתו בכניסתו ומלווים אותו מעט בצאתו לדרך.

כבר למדנו שהזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה, ולכן בכניסת השבת על פי דין חייבים להחמיר בו בכל דיני שבת. אם כן כדי לקיים את מצוות תוספת שבת, הננו צריכים להקדים ולקבל את השבת מעט לפני שקיעת החמה. מנהג הנשים לקבל את השבת בעת הדלקת נרות, ובירושלים נהגו לכתחילה לקבל את השבת ארבעים דקות לפני השקיעה, ובחיפה שלושים דקות לפני השקיעה, ובתל אביב עשרים דקות לפני השקיעה. והגברים נוהגים לקבל את השבת מאוחר יותר, ואף הם צריכים לקבל את השבת כעשר דקות לפני השקיעה כדי להוסיף מחול על הקודש.
ועד כמה אפשר להקדים ולקבל את השבת? עד זמן פלג המנחה שהוא שעה ורבע זמניות, לפני סיום היום. 2

וזמן סיום השבת הוא בצאת שלושה כוכבים בינוניים, אלא שחששו חכמים שמא יטעה ויחשוב שכוכבים גדולים הם בינוניים, לפיכך אמרו חכמים שימתין עד שיצאו שלושה כוכבים קטנים, שאז יהיה בטוח שהגיע הלילה. וכדי להוסיף מחול על הקודש, ימתין עד שיראה שלושה כוכבים קטנים המקובצים יחד (שו"ע או"ח רצג, ב). כיום אין לנו צורך להסתכל בכוכבים אלא אפשר לסמוך על השעון ועל לוחות הזמנים, שזמן צאת השבת שבהם כולל בתוכו גם את זמן תוספת שבת. 3

מצווה זו מלמדת אותנו, שאין ניתוק גמור בין ימות החול לשבת, שהנה כמה דקות של חול הופכות ומתקדשות ונעשות לדקות של שבת, ומדקות אלו ניתן ללמוד איך בעצם כל שאיפתו של החול אינה אלא להתקשר אל הקודש, ותפקידנו לקדש את החול ולהשתמש בו כבסיס והכנה לקדושה.

3 - כיצד מקבלים תוספת שבת
קבלת תוספת שבת נעשית על ידי דיבור, כגון שיאמר: "הנני מקבל על עצמי קדושת שבת". ויש אומרים שאף במחשבה ניתן לקבל תוספת שבת (מ"ב רסא, כא).
מנהג הנשים לקבל את השבת בעת הדלקת הנרות, שאז הן מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת", וכיוון שמזכירות את השבת מתכוונות לקבלה ובזה מקיימות מצוות תוספת שבת. לדעת רוב הפוסקים, אם תרצה, תוכל להתנות בליבה שאינה מקבלת שבת בהדלקת נרות, ויהיה מותר לה להמשיך לעשות מלאכות או לנסוע לבית הכנסת אחר הדלקת נרות. אבל לכתחילה מוטב לקבל את השבת בעת הדלקת נרות, כי יש סוברים שתנאי אינו מועיל כאן, וכיוון שהדליקה נרות שבת, קיבלה את השבת ואסור לה לעשות אחר כך מלאכה. ועוד, שאם לא תקבל את השבת בעת הדלקת נרות, עלולה לשכוח אח"כ לקבל תוספת שבת (שו"ע רסג, י; שש"כ מג, כד; ילקוט יוסף רסג, מד).

הגברים היו נוהגים לקבל את השבת בתפילה על ידי אמירת "בואי כלה שבת המלכה" שבפיוט "לכה דודי". וכיום בבתי כנסת רבים אין מספיקים לומר "לכה דודי" לפני השקיעה, וכדי לקיים מצוות תוספת שבת צריך הגבאי להכריז לאחר תפילת מנחה "בואי כלה שבת המלכה", ובזה יקבלו כולם את השבת. ואם הגבאי אינו מכריז, צריך כל יחיד לומר לעצמו: "בואי כלה שבת המלכה", או: "הנני מקבל על עצמי קדושת שבת". וכן מי שחושש שאם ימתין עד שיסיים החזן את חזרת הש"ץ של תפילת מנחה כבר תשקע החמה, ויפסיד מצוות תוספת שבת, יאמר בלחש בזמן חזרת הש"ץ כי הוא מקבל על עצמו את השבת.

עוד חשוב לדעת, כי במקום שיש בו בית כנסת אחד, אם רוב בני הקהילה קיבלו על עצמם את השבת, קבלתם מחייבת את המיעוט, ומאותה שעה כולם צריכים להישמר מאיסורי שבת. ואף מלאכות האסורות מדברי חכמים אסור להם לעשות באותה שעה. ואם יש באותו מקום שני בתי כנסת, אין מתפללי בית הכנסת הגדול גוררים אחריהם את מתפללי בית הכנסת הקטן, אלא כל אדם נגרר אחר קבלת השבת שבבית הכנסת שלו. ומי שעוד לא הגיע לבית הכנסת שלו, וגם רוב בני העיר עדיין לא קיבלו שבת, אע"פ שבבית הכנסת שלו כבר קיבלו את השבת, אין קבלתם מחייבת אותו, הואיל והוא אינו נמצא עימם ורוב בני העיר עדיין לא קיבלו את השבת (שו"ע רסג, יב; מ"ב נ"א; שש"כ מו, ז).

4 - דין מי שקיבל על עצמו שבת
כפי שלמדנו, משעה שקיבל אדם על עצמו את השבת צריך לשמור את השבת, ולהמנע מכל המלאכות האסורות מהתורה. ולגבי דברים האסורים מדברי חכמים, הנקראים 'שבות', הדין תלוי. אם אין בדבר צורך מצווה או צורך גדול אחר, אסור לעשות באותה שעה אפילו דברים האסורים מדברי חכמים. אך אם יש בדבר צורך מצווה או צורך שבת, מותר לעשות באותה שעה דברים האסורים מדברי חכמים, שעל מצב כזה חכמים לא החילו את איסוריהם. למשל, אם התברר לו ששכח לעשר את פירותיו והוא מעוניין לאוכלם בשבת, מותר לו לעשרם למרות שכבר קיבל על עצמו את השבת, משום שעישור הפירות בשבת אסור מדברי חכמים בלבד.

וכן מי שקיבל על עצמו תוספת שבת יכול לבקש מחברו היהודי שעדיין לא קיבל על עצמו שבת שיעשה עבורו מלאכה, ואף שבשבת אסור ליהודי לבקש מגוי שיעשה עבורו מלאכה, כאן שרק אותו יחיד קיבל על עצמו את השבת מותר לו לבקש מחברו היהודי שיעשה עבורו מלאכה. בדרך כלל הנשים נוהגות לקבל את השבת מעט לפני הגברים, שכן הנשים מדליקות את הנרות בזמן כניסת השבת המודפס בלוחות, ואילו הגברים עוד הולכים לבית הכנסת ומתפללים תפילת מנחה של חול, ורק לאחר מכן מקבלים את השבת. באותו זמן ביניים, אף שהאשה כבר קיבלה על עצמה את השבת, מותר לה לבקש מבעלה שיעשה עבורה מלאכות שנאסרו עליה, כגון שידליק אור, או יסדר את התנור (שו"ע רסג, יז; מ"ב סד). 4 וכן במוצאי שבת, יכול מי שעדיין לא הבדיל לבקש ממי שהבדיל שיעשה עבורו מלאכה.

וכל זה אמור לגבי הזמן שיחידים קיבלו על עצמם תוספת שבת ועדיין רוב הציבור לא קיבלו עליהם את השבת. אבל אם רוב הציבור כבר קיבל על עצמו את השבת, אזי גם הדברים שנאסרו מדברי חכמים אסורים באותה שעה על כל חברי הקהילה, כולל אותם יחידים שלא קיבלו על עצמם את השבת במפורש (שו"ע רסג, יב). ורק דבר אחד עדיין מותר עד סוף זמן בין השמשות, והוא לבקש מגוי לעשות עבורו מלאכה. שאף שאסרו חכמים לבקש מגוי לעשות מלאכה בשבת, מכל מקום בזמן תוספת שבת או בבין השמשות התירו זאת, ובתנאי שהבקשה תהיה לצורך שבת או לצורך מצווה אחרת או לצורך גדול. 5

5 - האם מותר להתפלל מנחה אחר קבלת תוספת שבת?
לעיתים מתעוררת בעיה קשה, ישנם בתי כנסת שבהם מסיימים את תפילת מנחה של חול לאחר שקיעת החמה, כך שאם ימתינו עד לאחר תפילת המנחה כבר תכנס השבת מעצמה, ולא יוכלו לקיים את מצוות תוספת שבת. והשאלה האם ניתן לקבל תחילה את קדושת השבת ולאחר מכן להתפלל תפילת מנחה של חול?

לדעת רוב הפוסקים, לא ניתן לקבל את השבת לפני תפילת מנחה, משום שאחר קבלת שבת אסור להתפלל תפילת מנחה של חול שהרי הוא נמצא כבר בשבת, וכן תפילת מנחה של שבת לא ניתן להתפלל אז, משום שתפילת מנחה של שבת נתקנה רק ליום השבת. ולכן מי שטעה וקיבל על עצמו שבת לפני שהתפלל תפילת מנחה, הפסיד את תפילת המנחה, ויתפלל ערבית פעמיים, הראשונה לשם ערבית, והשנייה לתשלומין עבור תפילת מנחה שהפסיד (שו"ע רסג, טו; מ"ב רסג, ס).

ואם כן העצה היחידה היא, להקדים ולהתפלל מנחה מבעוד יום, ולאחר מכן לקבל את השבת. ובמקום שבו לא ניתן להקדים את תפילת מנחה שבמניין, עדיף שכל יחיד יתפלל מנחה לבדו, כדי שישאר לו זמן לפני השקיעה לקבלת תוספת שבת, שמצוות תוספת שבת מקורה בתורה שבכתב והיא עדיפה על המצווה להתפלל במניין (שש"כ מו, ה).

וכן הדין לגבי אשה, שאסור לה להתפלל תפילת מנחה לאחר הדלקת נרות, שאחר שקיבלה על עצמה את השבת, היאך תתפלל תפילה של חול. ואם לא נותר זמן להתפלל מנחה ולאחר מכן להדליק נרות, עדיף שתדליק נרות, ותתפלל תפילת ערבית של שבת פעמיים, הראשונה לשם תפילת ערבית והשנייה לתשלומין על תפילת המנחה (מ"ב רסג, מג).

אולם דעת כמה פוסקים, שגם לאחר קבלת תוספת שבת ניתן עדיין להתפלל תפילת מנחה של חול. משום שלדעתם, קבלת תוספת שבת מחייבת רק הישמרות מכל איסורי השבת שמקורם בתורה, אבל כמו שמותר בזמן תוספת שבת לעשות דברים שנאסרו בשבת על ידי חכמים, כך מותר גם להתפלל מנחה של חול, ורק אם יקבל שבת עם הציבור, אסור לו להתפלל מנחה של חול (ציץ אליעזר יג, מב; לוית חן ו'). ועוד שגם בשבת עצמה מעיקר הדין היה אפשר להתפלל תפילות של חול, וכדי שלא להאריך התפילה תקנו חכמים נוסח קצר יותר, לפיכך בשעת הצורך אפשר להתפלל מנחה של חול אחר קבלת תוספת שבת. ולדעה זו גם לנשים מותר בדיעבד להתפלל מנחה אחר הדלקת נרות (מנח"י ט, כ). 6


 

1. במסכת שבת ל"ד ל"ה, מבואר כי דעת ר' יהודה שמשך בין השמשות הוא מהלך שלושת רבעי מיל אחר השקיעה, ודעת ר' יוסי שמשך בין השמשות קצר וזמנו אחר סוף זמן בין השמשות של ר' יהודה. להלכה מבואר שיש להחמיר כדעת שניהם, שבין השמשות מתחיל בשקיעה ומסתיים רק לאחר סוף הזמן לפי ר' יוסי. ונתנו חכמים סימן לסוף זמן בין השמשות ותחילת הלילה והוא צאת שלושה כוכבים בינוניים, שכוכבים גדולים נראים ביום, וקטנים רק לאחר שמחשיך יותר. ועוד סימן נתנו, שיכסיפו פני המערב, היינו שכל האדמומית שבצד מערב מסתלקת, והוא זמן צאת שלושה כוכבים בינוניים. אלא שהקשו על זה מגמ' פסחים צד, א, ששם מבואר שזמן בהש"מ הוא כדי הילוך ד' מיל, שלרוב הפוסקים הוא כשיעור 72 דקות. ותרץ ר"ת שאכן מעת השקיעה ועד צאת הכוכבים הוא שיעור מהלך ד' מיל, אך לכל הדינים הזמן שמשקיעת החמה ועד כדי הילוך שלושה מילים ורבע, שהוא כשיעור 58.5 דקות, עדיין נחשב יום, ורק אז מגיע זמן שקיעת האור, ואז מתחיל זמן בין השמשות ההלכתי שהוא ספק יום ספק לילה, ונמשך כדי שיעור מהלך שלושת רבעי מיל (13.5 דקות). וכן דעת עוד ראשונים. לעומת זאת דעת הגר"א עפ"י הגאונים להפך, שמעת שהחמה נעלמת מעינינו מתחיל זמן בין השמשות ההלכתי, והוא ספק יום ספק לילה, ונמשך כדי הילוך שלושת רבעי מיל (ומעט יותר כדי להתחשב בדעת ר' יוסי), ואח"כ יוצאים שלושה כוכבים בינוניים ומתחיל הלילה מבחינת ההלכה, אלא שעד צאת כל הכוכבים, יעבור עוד זמן כדי שיעור הילוך שלושה מילים ורבע, אך אין לזה משמעות הלכתית.
וקשה מאוד על דעת ר"ת, מפני שבארץ ישראל כבר אחרי 18 דקות מהשקיעה ניתן לראות כוכבים, ומי שאינו רואה טוב יכול לראותם אחרי עשרים דקות או עשרים וחמש דקות מהשקיעה. ואיך אמר שעד 58.5 דקות אחר השקיעה נמשך היום, והלא מבואר בגמ' שצאת הכוכבים והכספת המערב הוא הסימן המובהק ללילה. ויש שבארו כי לפי שיטתו מתחשבים בשלושה כוכבים רק לאחר שהחשיכו השמים לגמרי אפילו השמים שבצד מערב, וזו כוונת חז"ל הכסיף העליון, היינו החשיך לגמרי. ויש שבארו ששלושת הכוכבים צריכים להראות במערב במקום שקיעת החמה, ושם אפשר לראות שלושה כוכבים רק זמן ארוך אחר השקיעה. ועדיין קשה על שיטתו, שהכסיף פירושו שנעלמה האדמומית ולא שהחשיך לגמרי (כמבואר בבאו"ה רצג, ב, ד"ה 'שיראו'), וכן לא נתבאר בדברי חז"ל ששלושת הכוכבים צריכים להראות בצד מערב דוקא. ויש אומרים שלפי האופק של צפון צרפת ששם חי ר"ת, אכן הזמן שבין השקיעה ליציאת שלושה כוכבים הוא כ- 72 דקות, וכיון שאמרו חז"ל שלהלכה זמן בהשמ"ש כדי הילוך שלושת רבעי מיל, פרש ר"ת שזמן בהשמ"ש ההלכתי הוא כשיעור מהלך שלושת רבעי מיל בסוף הזמן המדובר. כדי להבין יותר, צריך לדעת שככל שמתקרבים לקוטב הצפוני כך זמן בהש"מ הולך ומתארך, ובערים הצפוניות ביותר הזמן שבין שקיעת החמה וראיית שלושה כוכבים בינוניים יכול להמשך שעתיים שלמות. וכאן בארץ זמן זה כ- 18 עד כ- 25 דקות. ובמקומו של ר"ת יתכן וארך כשבעים ושתים דקות. אך קשה על שיטתו, שהרי חז"ל דיברו על האופק שבארץ ישראל, ואיך אפשר לפרש דבריהם לפי האופק של אירופה.
ואף לשיטת הגר"א עפ"י הגאונים קשה, מפני שלדעתו צאת הכוכבים צריך להיות 13.5 אחרי השקיעה, ובפועל רואים כוכבים אחרי 18 עד 25 דקות מהשקיעה. אמנם את שיטת הגר"א אפשר לתרץ שאם מוסיפים גם את זמן בהש"מ של ר' יוסי אפשר להגיע ל- 18 דקות, ועוד שמיטיבי ראות אמנם יכולים לראות כוכבים בינוניים לאחר כ- 14 דקות מהשקיעה.
למעשה, זמן בין השמשות הוא כפי הסימנים הפשוטים שבגמ' - משקיעת החמה ועד לצאת שלושה כוכבים בינוניים והסתלקות האדמומיות שבמערב. (עיין שו"ע או"ח רסא, ב, ובאו"ה שם; ובשו"ע רצג, ב, ובאו"ה; ציץ אליעזר יז, סב, שש"כ מו, הערה מ"ד). ויש נוהגים להתחשב בשיטת ר"ת לחומרא, ועיין על כך לקמן בהערה 3.

2. מחלקים את שעות היום לשנים עשר חלקים, וזהו שיעור שעה זמנית, בחורף כשהיום קצר אף שעות היום הזמניות קצרות, ובקיץ ארוכות. וזמן המנחה מחצי שעה אחר חצות היום ועד סוף היום, סה"כ חמש וחצי שעות זמניות, וזמן זה מתחלק לשניים, החלק הראשון נקרא מנחה גדולה והוא מונה שלוש שעות, והשני מנחה קטנה ומונה שעתיים וחצי. וכשאמרו שאפשר לקבל שבת מפלג המנחה, היינו מחצי זמן מנחה קטנה, היינו משעה ורבע לפני סוף היום. אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה מה כולל היום, שעות חמה או שעות אור. לדעת הלבוש והגר"א שעות חמה, ונמצא שאפשר לקבל שבת שעה ורבע זמנית לפני שקיעת החמה. ואילו לדעת השו"ע והמ"א מונים שעות אור, נמצא שאפשר לקבל שבת שעה ורבע לפני צאת הכוכבים (שו"ע רסג, ד, מ"ב יט. ועיין שש"כ מג, יב; ועיין ילקוט יוסף רסג, מד שחושש לדעת ר"ת; ולמנוחת אהבה ח"א ה, ב, העיקר למנות משקיעת החמה).
3. ישנו ספק כמה זמן בדיוק אחרי השקיעה נראים שלושה כוכבים בינוניים, וספק זה תלוי בהגדרה מהם כוכבים בינוניים, ומהי הגדרה של ראייה, האם של מיטיבי ראות או אנשים רגילים. למעשה, יש אומרים שהוא כרבע שעה אחרי השקיעה שאז מיטיבי הראות רואים כוכבים מסוימים. ורבים סוברים שזמן צאת הכוכבים הוא כ - 18 עד 20 דקות אחרי השקיעה, ויש אומרים שהוא כ- 23-26 באביב ובסתו, וכ- 28-31 בקיץ ובחורף. (ועיין בס' הזמנים בהלכה פרק נ' ונ"א). ובכל מצווה מהתורה ראוי להחמיר, ובמצווה דרבנן אפשר להקל. וזמני צאת השבת המודפסים בלוחות הם כשלושים וחמש דקות אחר השקיעה.
יש מהאחרונים שמחמירים גם לפי שיטת ר"ת, היינו שסוף זמן בין השמשות הוא שיעור מהלך ד' מיל אחר השקיעה (72 דקות לרוה"פ). יש שהבינו את ר"ת כפשוטו, היינו שבין השמשות נגמר רק לאחר 72 דקות מהשקיעה, וכך צריך לנהוג לגבי צאת השבת וצאת יום הכיפור (פמ"ג). ויש חוששים לשיטת ר"ת, ומבארים שצאת הכוכבים הוא שעה וחומש אחר השקיעה, אלא שמדובר בשעה זמנית (יבי"א ב, כא). ויש אומרים שהכל תלוי באופק המקומי, שככל שמצפינים בהש"מ ארוך יותר וככל שמתקרבים לקו המשווה קצר יותר (מנחת כהן, ועיין בס' הזמנים בהלכה פרק מ"ב). ויש מי שביאר (אג"מ או"ח ד, סב) שאכן שיעור בהש"מ תלוי בקו הרוחב, ויש לחלק את הזמן שבין שקיעת החמה לצאת כל הכוכבים לששה עשר חלקים, שלושה עשר החלקים הראשונים הם ודאי יום לשיטת ר"ת, ושלושת האחרונים הם בהש"מ, וכשיצאו כל הכוכבים ודאי לילה. וחישב שבאופק ניו יורק שבאמריקא (וכן בא"י) הזמן שבין השקיעה לצאת כל הכוכבים הוא כחמישים דקות, לפי זה זמן בהש"מ הוא מעט יותר מתשע דקות, וזמנו בסוף אותם חמישים דקות, ולדעתו יש להתחשב בשיטת ר"ת לחומרא.
סיכום מנהג המחמירים כר"ת במוצ"ש: לפמ"ג צריכים להמתין עד עבור 72 דקות אחר השקיעה, ליבי"א עד עבור 72 דקות זמניות אחר השקיעה. לאג"מ בא"י עד עבור 50 דקות משקיעת החמה. (הזמן המודפס בלוחות למוצ"ש הוא כ- 35 דקות אחר השקיעה, ואם מתחילים אז מעריב, מסיימים התפילה כארבעים וחמש דקות אחר השקיעה.)

4. להשלמת העניין צריך להוסיף שלושה דינים. א) הכלל שאיסורי חכמים אינם חלים על זמן תוספת שבת של יחיד אינו חל על איסורי דרבנן הקרובים לבוא על ידם למלאכה האסורה מהתורה, לפיכך אפילו לצורך מצווה אסור באותה שעה לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה או לטלטל פחות פחות מד' אמות ברשות הרבים. ודין זה מבואר במ"ב שמב, א. ב) מעיקר הדין איסורי חכמים הרגילים אינם חלים על מי שלא קיבל על עצמו תוספת שבת עד סוף זמן בין השמשות, אלא שלא הזכרתי דין זה כי כמעט ואינו נוגע למעשה. שהרי אם אותו אדם נמצא בקהילה יהודית, מן הסתם רוב הציבור יקבל על עצמו את השבת לפני השקיעה, וכבר אז יאסר בכל המלאכות האסורות מדברי חכמים (זולת אמירה לגוי). ואם ישבות במקום שאין שם יהודים, הלא המצווה לקבל תוספת שבת לפני השקיעה ואז מתחייב בכל האיסורים מדברי חכמים, ורק אם יש צורך מצווה או שבת או צורך גדול אחר יוכל להקל בזה. ג) לגבי הכלל שאחר שקיבל היחיד על עצמו תוספת שבת, מותר לו לעשות מלאכות האסורות מדברי חכמים רק לצורך שבת או לצורך גדול, יש יוצא מהכלל, והוא לבקש מיהודי אחר לעשות עבורו מלאכה, שזה מותר אף שלא לצורך שבת או צורך גדול, כמבואר במ"ב רסא, יח.
5. כך ההלכה למעשה לפי רוב האחרונים, כמבואר במ"ב רסא, כד. אמנם יש מהראשונים שסוברים שאף לאחר שרוב הציבור קיבלו את השבת ואף הוא קיבל את השבת, מותר לעשות דברים האסורים מדברי חכמים עד צאת הכוכבים. שחכמים החילו את איסוריהם רק על זמן שהוא ודאי שבת מהתורה. ובשעת הדחק לצורך מצווה עוברת או מצווה של רבים, אפשר לסמוך על דעתם. וכ"כ בשש"כ מו, טו.
עוד עיין בהלכה הקודמת לגבי הגדרת הקהילה. שבמקום שיש בו בית כנסת אחד הדין פשוט שכל בני המקום נגררים אחר הרוב. אבל כשיש כמה בתי כנסת כל מתפלל נידון לפי בית הכנסת שלו, ועיין שם. ועיין בשש"כ מו, ז, שאפילו באותו בית כנסת מניין אחד אינו גורר אחריו מניין אחר.

6. לדעה הראשונה, מי שהגיע לבית הכנסת סמוך לשקיעה ויודע שאם יתחיל תפילת מנחה של חול, יסיימה אחרי השקיעה ולא יוכל לקבל תוספת שבת, מוטב שיקבל תוספת שבת ויתפלל פעמיים ערבית של שבת. וכן כתב הרב מאזוז. ובמנוחת אהבה ח"א ה, ו, הביאו וכתב סברה שאפשר לצאת ידי תוספת שבת בלא קבלה בפה אלא בעצם ההימנעות ממלאכה, לפיכך יכול להתפלל מנחה של חול ולסיימה אחר השקיעה ועם זאת לקיים מצוות תוספת שבת. ורק אם יקבל שבת בפירוש, לא יוכל להתפלל מנחה של חול.
למעשה נוהגים במצב כזה להתפלל מנחה של חול, ולסמוך על הדעה השנייה שאפשר לקבל תוספת שבת לפני מנחה לעניין הימנעות ממלאכה ולהתפלל אח"כ מנחה של חול. אולם מי שיש לו זמן, מוטב שינהג כדעה הראשונה, ואם הציבור מתפלל מנחה מאוחר, יתפלל מנחה של חול ביחיד ואח"כ יקבל תוספת שבת.
עוד נחלקו האחרונים: ביחו"ד ו, יח, כתב כי מי שענה עם הציבור ברכו, אינו יכול להתנות שאינו מקבל שבת, ושוב לא יוכל להתפלל מנחה של חול. ולדעת האג"מ ח"ג לז, אם יתנה בליבו שאינו מקבל שבת, יוכל להתפלל מנחה של חול.


יש לכם משהו לומר לנו?
מצאתם טעות בשיעור? נתקלתם בבעיה?
נשמח אם תיצרו קשר: beitel@yeshiva.org.il

הירשם עכשיו לקבלת שיעורים או הלכה יומית חינם לדואר האלקטרוני שלך!
הצטרף לקהילה החמה של yeshiva.org.il...

חזרה למעלה

הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש
שבת קודש