שבת קודש שבת קודש נטילת ידיים אתר ויקיפידה שבת קודש

לקישורים נוספים...

נטילת ידיים אתר ויקיפידה

ראשי >נטילת ידים
אור רבינו
בס"ד
                  
הלכות נטילת ידיים
                
הלכות נטילת ידים לסעודה
הרב אליעזר מלמד

נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

1 - טומאת הידיים
נטילת ידיים היא אחת משבע המצוות שתקנו חכמים, וכדי להבין את שורש תקנתם יש להקדים תחילה, שעל פי התורה כל הגוף נחשב ליחידה אחת לעניין טומאה וטהרה, או שכולו טהור או שכולו טמא. כלומר, אם איבר אחד מאברי הגוף נגע באחת הטומאות, אזי הגוף כולו נטמא. למשל, הנוגע ברגלו במת או בזב או במצורע, לא רק הרגל נטמאה אלא כל הגוף נטמא. וכן הטהרה צריכה לכלול את כל הגוף, ולכן בעת הטבילה במקווה צריך האדם לטבול את כל גופו כאחד בתוך המים כדי לטהר את כולו מן הטומאה.
כתוספת לדין זה, באו חכמים וקבעו שיש מעמד מיוחד ונפרד לכפות הידיים. שהואיל והידיים מתעסקות בכל ענייני המעשה והחומר, הן מתלכלות יותר משאר הגוף, וכן הן עלולות ליגוע בלא משים בדברים טמאים, ועל כן קבעו חכמים שסתם ידיים נחשבות כטמאות, ודרך טהרתן היא על ידי נטילתן במים (רש"י שבת יד, א).

כמה שלבים עברה תקנה זו. בתקופת בית ראשון תיקן שלמה המלך טומאה לידיים לעניין קרבנות, שכל הנוגע בידיו בקרבן חייב ליטול ידיו תחילה, ואם לא נטל ונגע בבשר הקרבן - טמאו ופסלו מאכילה. בתקופת בית שני תקנו בית שמאי ובית הלל שגם לעניין תרומות הידיים טמאות, שכל הנוגע בתרומה בלא נטילה פוסל אותה מאכילה, וכדי שלא יכשלו באכילתה צריכים לשורפה (שבת יד).
סמוך למועד חורבן בית המקדש השני הרחיבו חכמים את מצוות נטילת הידיים וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים (חולין קו, א).

שני טעמים נאמרו בטעם מצוות הנטילה לפני הסעודה. האחד משום סרך תרומה. כלומר, כדי שהכהנים יתרגלו ליטול את ידיהם לפני אכילת התרומה, תקנו חכמים שגם כל ישראל יטלו את ידיהם לפני הסעודה, ועל ידי כך מנהג הנטילה ישתרש בקרב הכהנים אוכלי התרומה. ואף שכיום בית המקדש חרב, וכבר דורות על גבי דורות אין הכהנים אוכלים תרומות מפני הטומאה, מכל מקום תקנת הנטילה לא בטלה, שמהרה יבנה בית המקדש ועלינו להיות מוכנים ורגילים במנהגי הטהרה. והטעם השני, מפני שהידיים עסקניות ובתוך כך הן נוגעות במקומות שיש בהם זיעה או במקומות מטונפים, ואין ראוי לאכול בידיים מזוהמות. וכדי לשמור על טהרת וקדושת האכילה תקנו חכמים נטילת ידיים לפני הסעודה. ואפילו אם ידיו נקיות, כגון שזה עתה רחצם במים עם סבון, לא חילקו חכמים בתקנתן, אלא חייבו את הכל ליטול ידיים לפני הסעודה (עיין מ"ב קנח, א).

בס"ד

2
           - נטילת הידיים לפני הסעודה
כדי להסביר את הטעם הרוחני למצוות נטילת ידיים, יש להקדים שככל שמדובר בפעולה חיונית יותר עבור האדם, כך השפעתה לטוב או לרע מרובה יותר. ולכן סביב האכילה שהיא יסוד חשוב בקיומו של האדם נאמרו הלכות רבות. כי אפשר לאכול כדי לספק את תענוג רגעי, ואפשר לאכול כדי לקבל כח לחיות חיים מלאי תוכן ומשמעות. וכל ההלכות שנאמרו בענייני האכילה מכוונות כדי שהאוכל יגביר בנו את ההרגשות הטובות ויתן לנו כח להתרומם ולעסוק בתיקון העולם, ולא ישפיל את נפשנו לתוך תאוות אכילה חומרית נטולת תוכן רוחני.

וכיוון שהלחם הוא עיקר מזונו של האדם, תקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילתו. על ידי הידיים מתבצעות רוב הפעולות האנושיות, בכוחם של הידיים לעשות מעשים טובים ומועילים, ומאידך מעשים רעים כגזל ורצח. על ידי הידיים אנו נוגעים וממשמשים בכל הדברים שבעולם, ולכן הידיים עלולות להתלכלך יותר מכל איבר אחר. וכיוון שתכלית הסעודה להעניק תוספת כח וחיוניות, אנו מטהרים את הידיים מהזוהמא שדבקה בהם תוך עיסוקי העולם, ומקדשים אותם כדי שיוכלו לסייע לנו לשאוב מן האוכל את החיוניות הנצרכת לטיפוח חיי הרוח שלנו.

וזהו שאמרו חז"ל (סוטה ד, ב): "כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאילו בא על אשה זונה". גם האכילה וגם האהבה חיוניים מאוד לקיומו של האדם, וכמו כל דבר בחיינו אפשר לעשותו בקדושה או חס וחלילה להיפך. וכשם שצוותה התורה שלא לאהוב דרך זנות אלא רק על ידי חופה וקידושין, כך תקנו חכמים שניטול ידיים לפני הסעודה, ובכך נקדש ונרומם את אכילתנו. אבל מי שאוכל בלא נטילה, כאילו אוכל לחם טמא, שכן הוא מתייחס רק לצד הגשמי שבלחם (מהר"ל נתיב העבודה ט"ז).
ודווקא האוכל עצמו צריך ליטול ידיים, ואפילו אם לא יגע בידיו בלחם אלא יאכל על ידי סכין ומזלג, בכל זאת חייבוהו חכמים ליטול ידיים. אבל אדם שאינו מתכונן לאכול בעצמו, אפילו אם יגע באוכל ואפילו אם יאכיל במו ידיו אדם אחר, אינו צריך ליטול ידיים. כי תקנת הנטילה נועדה לטהר ולקדש את האדם לקראת אכילתו, ולכן רק מי שעומד לאכול בעצמו צריך ליטול ידיו (שו"ע או"ח קסג, ב).

3 - ברכה על מצוות חכמים
נטילת ידיים היא אחת משבע המצוות שתקנו חכמים. ויש כח ביד חכמים לקבוע מצוות, שנאמר (דברים יז, י): "ועשית ככל אשר יורוך", מכאן שמצווה לשמוע בקול חכמים. ולכן אנו מברכים על הנטילה "ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים". שאף שהנטילה לא נזכרה בתורה שבכתב, מכל מקום אפשר לומר "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", שכן נצטוונו לשמוע בקול חכמים, שנאמר (דברים יז, יא): "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". בנוסף לכך ראוי לציין שכל דברי חכמים רמוזים בתורה שבכתב, ובכוונה הובעו עניינים אלו בתורה בדרך רמז, כדי לתת מקום לחכמי ישראל לפרש את הדברים ולגלות את הצפונות הרמוזות בתורה. וכך גם בעניין נטילת ידיים, ישנו פסוק הרומז לכך כמבואר בתלמוד (חולין קו, א).

ויש לדעת שאף שמבחינה עקרונית ברור שהמצוות שיסודם בתורה שבכתב עדיפות על המצוות מדברי חכמים, וכן ישנו כלל הלכתי שבכל מצב של ספק: אם מקור המצווה בתורה שבכתב - צריכים להחמיר,



להחמיר, ואם בדברי חכמים - מקילים. מכל מקום מבחינה מסויימת חביבין דברי חכמים יותר מדברי תורה (ירושלמי ברכות א, ד). וזאת מפני שדווקא מפני עליונותה וקדושתה של התורה שבכתב, קשה לנו להפגש עם עומק רעיונותיה, ולכן קשה לנו לשמור על כל מצוותיה. וכדי שעם ישראל יוכל לשמור את התורה הוצרכו חכמים להניח סייג לתורה, ולגזור גזירות שעל ידם אנו יכולים לשמור את כל מצוות התורה. במלים אחרות, המצוות מדברי חכמים הן גשר הכרחי שבין האדם והתורה האלוקית, שכן מצוות אלו מבטאות את הרעיון האלוקי כפי שהוא מתקבל בעולם הזה, בדעתם האנושית של חכמי ישראל.
בנוסף לזה, יש בתקנות חכמים משום הבעת רצון מצידנו להוסיף ולקבל על עצמנו עוד מצוות כדי להתקדש ולהתקרב אל השלימות. ומבחינה זאת "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה".

וכדי שלא יזלזלו בדברי חכמים, עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר מאשר לדברי תורה (עירובין עז, א). וכן מסופר במסכת עדויות (ה, ו), שאלעזר בן חנוך פקפק בתקנת נטילת ידיים, ונידו אותו חכמים. וכשמת, שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו, שכל המת בנידויו סוקלין את ארונו.
וכן מסופר בתלמוד (עירובין כא, ב) על רבי עקיבא שבעת זקנותו נכלא על ידי הרומאים. וכל יום הביא לו יהושע משרתו אוכל ומים לשתייה ולנטילת ידיים. יום אחד שפך הסוהר חצי מן המים, עד שלא נותרו בהם שיעור מספיק לנטילה ולשתייה. העדיף רבי עקיבא להשתמש במים לנטילה ולא לשתייה. ואף שמצד הדין במצב של אונס כזה היה פטור מנטילת ידיים, מכל מקום העדיף להחמיר על עצמו ולסכן כמעט את נפשו בצמא ובלבד שיקיים את דברי חכמים שתיקנו ליטול ידיים לפני הסעודה. על ידי מסירות נפשו לימד רבי עקיבא את כולנו עד כמה חשוב לדקדק בקיום דבריהם של חכמים.

4 - על איזה כמות צריך ליטול
תקנו חכמים ליטול ידיים רק לפני אכילת לחם, שהוא המאכל החשוב והעיקרי, אלא שיש לברר על איזה שיעור אכילת לחם צריך ליטול ידיים. שלוש דעות נאמרו בזה:
יש אומרים שנטילת ידיים נתקנה רק למי שמתכוון לאכול לחם בשיעור של כביצה, שיעור של כביצה הוא חמישה וששה סמ"ק.
ויש אומרים שגם המתכוון לאכול בשיעור של כזית צריך ליטול ידיים. מקובל היום לומר ששיעור כזית הוא כעשרים ותשעה סמ"ק. ולדעה זו דין נטילת ידיים מקביל לדין ברכת המזון, וכיוון שעל אכילה בשיעור של כזית מברכים ברכה אחרונה, ממילא המתכוון לאכול לחם בשיעור של כזית צריך ליטול ידיים לפני אכילתו.
ויש אומרים שעל כל אכילה של לחם צריכים ליטול ידיים, שכן לדעתם דין נטילת ידיים מקביל לברכת המוציא, וכשם שהאוכל אפילו חתיכה מזערית של לחם צריך לברך המוציא, ממילא הוא צריך גם ליטול ידיים לפני כן.

ולהלכה המתכוון לאכול לחם בשיעור של כביצה, שהוא מעט יותר מחצי פרוסה רגילה, צריך ליטול ידיים בברכה. ומי שמתכנן לאכול פחות משיעור כזה לחם, יטול ידיים בלא ברכה. וזאת כדי לצאת ידי כל השיטות, שמצד אחד יטול ידיו כדעת אלו הסוברים שגם על לחם בשיעור מזערי צריך ליטול ידיים,


ומצד שני לא יברך על נטילה זו שכן יש אומרים שלא צריך ליטול ידיים על אכילת פחות מכביצה, ובכל ספק הנוגע לברכות, ההוראה שלא לברך.

עוד צריך לדעת, שאדם המתכוון לאכול עוגות בשיעור של ארבע ביצים, היינו עוגות בנפח של מאתיים ועשרים וארבעה סמ"ק, הדין הוא שעליו ליטול ידיים ולברך על העוגות הללו המוציא. והטעם, כיוון שהוא מתכוון לאכול כמות גדולה כל כך, המזונות מתעלים לדרגת החשיבות של לחם, ולכן נוטל לפניהם ידיים ומברך על העוגות המוציא, ולאחר סיום סעודתו מברך ברכת המזון שלימה (מ"ב קנח, ח; כה"ח קנח, ז).

5 - דבר שטיבולו במשקה
שאלה מעשית קיימת בהלכה לגבי נטילת ידיים על דבר שטיבולו במשקה. למשל, אדם שטובל בסקוויט בכוס מיץ, הבסקוויט נחשב דבר שטבול במשקה. וכן תפוח או ענבים שנשטפו במים ונשארה עליהם לחלוחית, הרי הם דבר שטיבולו במשקה.
בזמן שבית המקדש היה קיים והיו נוהגים לאכול טהרות, היתה זהירות מיוחדת בעת אכילה של דברים שנטבלו במשקה. לא נכנס לפרטי הדינים כי הם מסובכים, רק נציין שהמים או משקים אחרים גורמים להעברת הטומאה והגברתה, ולכן תקנו חכמים שכל האוכל פרי או מאכל אחר שיש עליו רטיבות של אחד משבעת המשקים המעבירים את הטומאה, כגון מים, יין, חלב, חייב ליטול ידיו לפני אכילתו, כדי שהטומאה לא תעבור ותתגבר על ידי המשקים שעל המאכל.

לדעת רוב הפוסקים, גם היום צריכים ליטול ידיים לפני אכילת מאכל שיש עליו אחד מן המשקים. וכמו שדין נטילת ידיים לפני הסעודה שנתקן כדי לטהר את הידיים לא התבטל לאחר שהפסקנו לנהוג בדיני טומאה וטהרה, כך גם דין הנטילה לפני אכילת מאכל שטיבולו במשקה לא נתבטל. וכך היא דעת רש"י, רמב"ם, רבינו יונה, הרא"ש ועוד.
אבל לדעת התוספות, מאז שהפסקנו לנהוג דיני טהרה נתבטל דין נטילת ידיים לפני אכילת מאכל הרטוב ממשקה. וכן סוברים גם מהר"ם מרוטנבורג ובעל העיטור.
למעשה נפסק בשולחן ערוך (או"ח קנח, ד), שיש ליטול ידיים על מאכל שטיבולו במשקה, אלא שכיוון שיש מקלים, אין לברך על נטילה זו. ואף על פי שהמיקל שלא ליטול כלל על דבר שטיבולו במשקה יש לו על מי לסמוך, מכל מקום רוב הפוסקים האחרונים כתבו שראוי לנהוג ליטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. וכן כתב בעל המשנה ברורה (קנח, כ).



הסברה שרק על כביצה יטול ידיים מבוססת על דברי הרוקח, ויסודה בדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א הסוברים שרק אוכל בשיעור כביצה מקבל טומאה, וכיוון שתקנת נטילת ידיים נועדה כדי שהידיים לא יטמאו את הלחם, לכן לדעתם כאשר הלחם קטן מכביצה אין חשש ולא צריך ליטול ידיים.
לעומת זאת דעת המגן אברהם, הלחם חמודות א"ר ועוד, שהדין הוא כרמב"ם והתוס' שכל כמות של לחם מקבלת טומאה, ולכן חייבים ליטול ידיים לפני כל אכילה של לחם, אפילו אם הוא פחות מכזית.
ודעת השולחן ערוך והגר"א ועוד פוסקים, שתקנת חכמים שדין נטילת ידיים מקביל לברכת המזון, ורק על כזית צריך ליטול ידיים.  
. חאמנם למעשה רוב רובם של האנשים נוהגים לסמוך על דעות המקלים ואינם נוטלים ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, ואף רבים מגדולי הרבנים נוהגים כן. וכנראה הטעם הוא, שהואיל ויסוד נטילת ידיים מדברי חכמים, הכלל הוא שבכל ספק ההלכה כמיקל, ולכן אין חובה ליטול ידיים על דבר שטיבולו במשקה.

6 - מקום הנטילה
לאחר שלמדנו שיש לטהר את הידיים במים לפני הסעודה, ראוי לדעת שישנן שתי דעות עיקריות עד היכן בדיוק צריכים ליטול את היד.
לדעת הרא"ש והטור ועוד הרבה פוסקים, מי הנטילה צריכים לשטוף את כל האצבעות עד מקום חיבורן לכף היד, אבל את כף היד אין צריכים לשטוף. ולעומת זאת לדעת הרי"ף והרמב"ם ועוד פוסקים, חיוב הנטילה כולל את כל כף היד, מקצות האצבעות ועד למקום חיבורה של כף היד לזרוע.
ואף על פי שבכל הנוגע להלכות נטילת ידיים הכלל הוא שהלכה כדברי המיקל, שכן מצוות הנטילה מדברי חכמים, וכידוע בכל ספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. מכל מקום בדין זה נפסק בשולחן ערוך שראוי להחמיר וליטול את כל כף היד עד למקום חיבורה לזרוע. והטעם לכך, שמבואר בתלמוד (שבת סב, ב) שכל המזלזל בנטילת ידיים מגיע לידי עניות, ואמר רב חסדא על עצמו שהיה נוהג ליטול ידיו בשפע מים ובזכות זה זכה לעשירות. לפיכך ראוי להדר ולשפוך מים בשפע על כל כף היד, ולא לקמץ וליטול את האצבעות בלבד (ב"י ושו"ע קסא, ד).
אך בשעת הדחק, כאשר יש מעט מים, או כאשר ישנם פצעים בכף היד, ניתן לסמוך על הדעה המקילה ולצאת ידי חובה על ידי נטילת האצבעות בלבד (מ"ב קסא, כב).

מעניין לשים לב שלכל הדעות את האצבעות צריכים ליטול, והמחלוקת נסובה בשאלה האם גם את כף היד צריכים ליטול. הכלל הוא שהטומאה נדבקת יותר בקצה גופו של האדם, ולכן ברור שהטומאה שורה על האצבעות יותר מאשר על כף היד. הסיבה לכך, שפנימיותו של האדם טהורה, רצונו הפנימי מכוון לטוב, והטומאה והסיבוכים נובעים מהפגישה עם העולם החיצוני. ולכן הטומאה שורה יותר בקצה גופו של האדם, במקום המרוחק יחסית ממרכז גופו, מליבו, שרומז לפנימיות הטהורה שבו, כמו שנאמר: "לב טהור ברא לי אלקים".

ואמנם ברור שתפקידו של האדם להתמודד עם העולם החיצוני ולתקנו ולרוממו, ותפקיד זה מתבצע על ידי הידיים, שהן העושות ופועלות, ודרכם האדם נושא ונותן עם העולם החיצוני. אלא שתוך כדי יציאתו של האדם אל ההתמודדות החיצונית הוא עלול להפגם ולהטמא מן הזוהמא שבעולם. וטומאה זו נדבקת באצבעות שהן קצה הגוף והן העוסקות בענייני העולם. ורק נחלקו הפוסקים בשאלה, האם



חשוב לדעת שבכמה דברים נחלקו הפוסקים האם דין דבר שטיבולו במשקה חל, ובמקרים אלו נראה בפשטות שאפשר להקל, מטעם ספק ספיקא, א' ספק אם הלכה כדעת המחמירים ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה, ב' גם אם ההלכה כמחמירים אולי אין זה דבר שטיבולו במשקה. לדוגמא, הטובל בסקוויט בתה, אמנם לדעת הב"י גם אם ידיו אינן נוגעות במשקה עצמו צריך ליטול ידיו, אולם לדעת מהריק"ש כיוון שאינו נוגע במשקה פטור מנטילה. בנוסף לכך יש סוברים שמשקה מבושל אין דינו כמשקה, וכן כתב בשו"ת מהרימ"ט ח"א ע"ו, ובשיירי כנה"ג קנח, ג. ועל פי זה פסק הבן איש חי תזריע ש"א י"ט, שהטובל בסקוויט בתה פטור מנטילה. אבל אם שטף ענבים ונשארה בהם רטיבות, ראוי להחמיר, כדין דבר שטיבולו במשקה כפי שנפסק בשו"ע ובמ"ב, שבדין זה אין אפשרות לצרף ספק נוסף כדי להקל.

גם כף היד כלולה בקצה הגוף המקבל טומאה תוך כדי ההתעסקות בענייני העולם, או שמא רק האצבעות מקבלות טומאה.
בדומה לזה, מצינו שהכהנים היו צריכים לקדש את כפות ידיהם ורגליהם לפני כניסתם לעבודת בית המקדש, שכן קצות הידיים והרגלים הם הרחוקים ביותר ממרכז חיותו של האדם, וממילא הטומאה נדבקת בהם יותר, ולכן לפני עבודת הקודש צריכים לטהרם (מהר"ל נתיב העבודה ט"ז).

7 - סדר הנטילה
צריכים ליטול כל יד פעמיים, והטעם לכך, מפני שהמים הראשונים שבאים על היד מוציאים ממנה את הטומאה, אבל המים עצמם עדיין טמאים, ועל ידי שפיכת המים בפעם השנייה גם המים שעל הידיים נטהרים. וכל זה הוא רק כאשר שופכים מעט מים על כל יד, אבל אם שופכים בבת אחת שיעור של רביעית הלוג מים על כל יד, כבר בנטילה הראשונה הידיים נטהרות, וגם המים שעליהם טהורים. שיעור רביעית הוא שמונים וששה מיליליטר, שהוא מעט פחות מתכולת חצי כוס רגילה שמכילה יותר ממאתים מיליליטר. וכדי שלא להסתבך בכמה דינים הנובעים מהטומאה שיש במים הראשונים במידה ושופכים פחות מרביעית מים על כל יד, חשוב מאוד להקפיד לשפוך בכל פעם שיעור של שמונים וששה מיליליטר, כדי שכבר בשפיכה הראשונה תטהר היד.

ומצד הדין אם אכן שופכים כמות כזו של מים על היד, אין צורך ליטול אותה פעם נוספת (שכן דעת הרא"ש ורוב הפוסקים). אבל למעשה נוהגים להחמיר כדעת הראב"ד והרשב"א הסוברים שגם כאשר נטל מתחילה כל יד ברביעית, בכל זאת נוטלים את הידיים פעם שנייה (מ"ב קסב, מט).
לעניין סדר הנטילה, צריך לדעת שיש הבדל בין נטילת הידיים בבוקר לנטילה לסעודה. שבנטילת הידיים של הבוקר צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין, היינו ימין ואח"כ שמאל וחוזר חלילה עד שלוש פעמים כל יד. והטעם מפני שלאחר השינה שורה רוח רעה על הידיים, ואמרו חז"ל שהדרך להסיר את אותה רוח רעה הוא דווקא בנטילה לסירוגין (שבת קט, א).

אבל בנטילה לסעודה לא רק שאין צורך ליטול לסירוגין אלא להיפך, כתבו הפוסקים שעדיף ליטול כל יד פעמיים ברציפות, קודם יטול פעמיים את יד ימין, ואח"כ פעמיים את יד שמאל. והטעם, מפני שיש חשש שמא בנטילה הראשונה לא ישפוך שמונים וששה מיליליטר על היד, ואז המים שעל היד יהיו טמאים, וכדי שלא להסתבך בכמה שאלות הלכתיות עדיף ליטול מיד את אותה היד בשנית כדי לטהר את המים שעל היד (מ"ב קסב, א, מט). ולמנהג האר"י ז"ל, נוטלים כל יד שלוש פעמים ברציפות, קודם את יד ימין ואח"כ את יד שמאל (כה"ח קסב, ב).

ראוי לציין שהנטלה המצויה ברוב הבתים מכילה למעלה מליטר מים, כלומר יותר מאלף מיליליטר. ומצד ההלכה די למלא אותה עד חציה כדי לצאת ידי מצוות הנטילה על פי כל ההידורים. שהרי כדי לקיים המצווה בהידור המירבי אנו צריכים לשפוך בפעם הראשונה על כל יד שיעור של למעלה

אף שהאצבעות הן איבר חיצוני, כיוון שעל ידם אנו פועלים את כל הפעולות שבעולם, על כן בראם הקב"ה באופן מיוחד הרומז לכל הכוחות הפנימיים הגנוזים בנשמתו של האדם. ולכן מספר האצבעות הוא עשר כנגד עשר המאמרות שעל ידם נברא העולם, וכנגד עשרת הדברות, שבמספר עשר כלולים תמצית כל האידאלים האלוקיים שבעולם.מרביעית, היינו למעלה משמונים וששה מיליליטר. וכדי לצאת מהספק ולהחמיר כשיטת חזון איש נשפוך מאה וחמישים מיליליטר, ולנטילה השנייה מספיק שנשפוך חמישים מיליליטר לכל יד, וכדי ליטול בשפע נשפוך מאה מיליליטר. יוצא אם כן שכל הנטילות ביחד מצריכות חמש מאות מיליליטר בלבד. כלומר כדי לקיים את המצווה בהידור המירבי מספיק למלא את הנטלה עד חציה. ומצד הדין אפשר ליטול את הידיים בכוס רגילה.

8 - דקדוקים בעת הנטילה
בעת הנטילה צריך הנוטל להזהר שלא יגע בידו מי שידיו אינם נטולות, שאם יגע בידו, כיוון שידיו עדיין טמאות, יעביר את הטומאה לידיו הנטולות. וכיוון שהידיים נטמאו מטומאה של מישהו אחר, אי אפשר יותר לטהרם על ידי נטילה נוספת, אלא צריך הנוטל לנגב את ידיו, ולשוב וליטלם בשנית.
ולא רק זה, אלא אפילו אותו אדם, אם לאחר שנטל יד אחת, נגעה היד הלא נטולה בנטולה, היד שאינה נטולה תטמא את היד הנטולה, וכיוון שהטומאה באה ממקום אחר, צריך לנגב את ידו ולחזור בשנית על תהליך הנטילה מתחילתו.

לפי זה התעוררה שאלה, כאשר הכלי שנוטלים בו ידיים רטוב, לכאורה על ידי המגע הראשון של היד בכלי, יטמאו המים שעל הכלי, ואם כן לאחר שיטול את ידו הימנית, ויחזור לאחוז בה את הכלי כלי לשפוך על יד שמאל, תחזור היד הימנית ותטמא מן המים הטמאים שעל הכלי. והיו כאלו שמפני הבעיה הזו רצו לחייב את הנוטלים לייבש תחילה את ידיות הכלי, ורק אחר כך ליטול ידיים (שעה"צ קסב, מא, בשם פתחי תשובה ושלחן שלמה).

אבל למעשה דעת רוב הפוסקים, וכן כתב בעל המשנה ברורה, שאין צריך לייבש את הכלי לפני הנטילה. והטעם, שידיים סתם אינן מטמאות את המים. למשל אם אדם שלא נטל ידיו יגע במים שבכוס, ברור שהמים ישארו כשרים לנטילת ידיים. וכל הזהירות מטומאה היא רק בעת הנטילה, היינו מתחילת הנטילה ועד לניגוב הידיים, שאז צריך להזהר שאדם זר לא יגע בידיו, וכן שידו שאינה נטולה לא תגע ביד הנטולה. ומאחר שניגב את ידיו, שוב אינו צריך להזהר בזה. ולכן אם באמצע הסעודה ירטבו ידיו ויגע בהם אדם שלא נטל ידיו, אינו צריך לחזור וליטול ידיו, שהכלל הוא, שרק בעת תהליך הנטילה, הידיים עלולות להטמא מידי אחר. אבל לפני הנטילה או אחריה - אין חשש כזה.

ולכן הנגיעה המוקדמת בכלי הרטוב, בעת שממלאים את הכלי במים, אינה מטמאת את המים שעל הכלי, ולכן אין צורך לנגב את הכלי ממים. והרוצה להחמיר, ראוי שינגב את ידו לפני ששופך עליה מים, וישפוך עליה רביעית מים בבת אחת. אבל אין צורך לנגב את הכלי עצמו. 

כתב בעל המשנה ברורה בשער הציון קסב, מא, שהנגיעה במים שעל ידית הכלי לפני הנטילה אינה מטמאת את המים, מפני שעדיין הנטילה לא התחילה. ואמנם לאחר שנטל ידיו, צריך ליטול רצוף כל יד פעמיים, כדי שלא תשאר טומאה על הידיים, וכך כשיגע בידית הכלי לא ישאיר עליה מים טמאים שאחר כך יטמאו את היד השנייה. וכתב שכך סוברים גם מחצית השקל והגר"ז ועוד אחרונים. ונראה להוסיף שאם ינגב את ידו לפני שישפוך עליה מים, כמו שהמחמירים נוהגים אזי לא יצטרך לנגב את ידות הכלי. והטעם לכך, שאפילו אם נחשוש לדעת הפתחי תשובה והשלחן שלמה המובאים בשעה"צ קסב, מא, הסוברים שגם לפני הנטילה הידיים מטמאים את המים שעל הכלי, מכל מקום אם יטול ידו ברביעית בבת אחת, לדעת כמה פוסקים, וביניהם הח"א והגר"ז כבר נגמרה טהרתה של אותה היד, ושוב לא תקבל טומאה אפילו אם יגע בה אדם אחר (כמבואר בשו"ע הרב קסב, י, ובנשמת אדם מ, א). ואם כן אין לחשוש יותר שיגע בידית הכלי שיש עליה מים טמאים, שכן אחר שנגמרה טהרת היד לא תקבל יותר טומאה. ואף שהמ"א (קסב, יא) סובר שגם אם נטל ברביעית עדיין יכולה לקבל
9 - זמן הברכה
כידוע נוהגים לברך את הברכה "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה. ולכאורה יש לשאול כאן שאלה גדולה, הרי הכלל המפורסם הוא שעל כל המצוות מברכים לפני עשייתן. שכן מטרת הברכה לייחד את הכוונה לקראת מעשה המצווה. ואם כן מדוע את ברכת "על נטילת ידיים" אנו נוהגים לברך לאחר הנטילה?

טעם אחד הוא, שלפעמים לא ניתן לומר את הברכה לפני הנטילה, משום שהידיים מטונפות ואין ראוי לומר את הברכה בידיים מטונפות, ולכן בלית ברירה יברך אותה לאחר הנטילה. וכן מצינו שגר צדק שטובל כדי להתגייר צריך לברך לאחר הטבילה, מפני שלפני הטבילה הוא עדיין גוי ואינו יכול לברך שום ברכה, ולכן קבעו חכמים שיברך מיד לאחר הברכה. וכן אנו נוהגים גם לגבי הנטילה, שאם הידיים מטונפות ולא ניתן לברך לפני הנטילה, יברך מיד לאחריה. וכדי שלא ליצור בלבול בלב הנוטלים, נקבע המנהג שהכל מברכים לאחר הנטילה (עיין תוס' ברכות נ, ב; טור קנח, י, ובב"י עליו).
בנוסף לכך צריך לדעת שהניגוב הוא חלק מהמצווה, וכל זמן שלא ניגב את ידיו לאחר הנטילה, עדיין לא סיים את המצווה, מפני שמאוס הדבר לאכול פת בידיים רטובות, וכל עניינה של הנטילה הוא לטהר ולנקות את הידיים לפני הסעודה (רש"י סוטה ד, ב, ט"ז קנח, יג, מ"ב קנח, מו). ולפי זה כל זמן שמברכים לפני הניגוב עדיין זה נחשב שמברכים לפני סיום המצווה. ולכן כתב הט"ז (קנח, יב) שאם שכח ולא ברך עד לאחר הניגוב, הפסיד את הברכה.

אמנם דעת רוב הפוסקים, וביניהם הרמ"א ובעל המשנה ברורה, שגם אם שכח ולא ברך עד לאחר הניגוב, בדיעבד יכול עדיין לברך. שהואיל וכבר נעקרה ברכת נטילת ידיים ממקומה הטבעי לפני הנטילה, שוב אין הדבר מעכב כלל ומותר לברך גם לאחר הניגוב (מ"א קנח, טז). אבל אם כבר התחיל לברך על הלחם הפסיד את ברכת על נטילת ידיים (מ"ב קנח, מד).
ולכתחילה ברור שצריך להזהר ולברך לפני תחילת ניגוב הידיים. עוד צריך להזהר שלא לדבר בין הנטילה לברכה, שכיוון שהברכה מוסבת על הנטילה, אסור להפסיק בין הנטילה והברכה בדברים.


טומאה, מכל מקום הוי ספק ספיקא להיתר. א' דעת המשנה ברורה שהמים לא נטמאים כלל מהנגיעה שלפני הנטילה. ב' אף אם נאמר שנטמאים, אולי הלכה כסוברים שאם נטל ברביעית ידו טהורה ולא תוכל יותר להיטמא מאותם המים. ואמנם בכה"ח קסב, כז, החמיר לנגב ידית הכלי לפני הנטילה, מכל מקום כיוון שמדובר בנטילת ידיים דרבנן הכלל הוא שבכל ספק הלכה כמיקל כמבואר בשו"ע קס, יא. ועל אחת כמה וכמה כאשר ישנם כמה צדדים להקל, שאף בדין דאורייתא ההלכה כמיקל. ואף כה"ח עצמו הביא בסימן קנט, כא, בשם המאמר מרדכי שאין צריך לנגב את הידיים לפני הנטילה, עיין שם.
ואמנם בשו"ת ארץ צבי ל"ה כתב שבמקום שנוטלים בו הרבה אנשים יש לחשוש שמא אחד מהם לא נזהר ונטל ידו בפחות מרביעית לסירוגין, ונמצא שהשאיר על היד של הכלי את המים הטמאים, ולכן כתב שצריך לנגב את הידית לפני הנטילה. אלא שכפי שהזכרתי לדעת כמה וכמה פוסקים, מה שיגע באותם המים לפני הנטילה אינו מפריע, ומה שאחרי הנטילה יגע בהם, כבר למדנו שישנם כמה וכמה פוסקים הסוברים שאם יטול ידו ברביעית שלימה, שוב לא יטמאו. ועוד שיש להסתפק אם באמת ארע כך שמישהו נטל שלא כדין. ועוד יש להסתפק האם הטומאה שבנטילת אחד תעבור גם לשני. ולכן הדין שאין צורך לנגב את ידית הכלי, והרוצים להחמיר ינגבו את ידם מכל לחלוחית של מים לפני ששופכים עליה מים, כך יעשו תחילה בימין, וכך אחר כך בשמאל.
. למעשה, מי שלא ברך עד שגמר לנגב ידיו, לדעת המ"ב (קנח, מד) בדיעבד יכול לברך, שכן דעת רוב הפוסקים. אבל ראוי להזכיר כאן דברי הפמ"ג במשב"ז קנח, י"ב, שכתב שכדי לצאת מן הספק עדיף שיגע באצבעותיו במקומות המכוסים ועל ידי כך יתחייב בנטילה, ויטול ידיו ויברך, וכן כתבו למעשה הבן איש חי שמיני ז', וכה"ח קנח, פה.
כתב בדרושי הצל"ח דרוש ד', שיש להיזהר שלא לדבר בין הנטילה לברכה. ופסק בשו"ת שבט הלוי ח"ג י"ב, שאם דיבר בין הנטילה לברכה, לא יכול יותר לברך. שכיוון שהברכה מוסבת על הנטילה, אם הפסיק ביניהם הפסיק הברכה. אבל למעשה נראה ששאר הפוסקים אינם סוברים כדעתו, עובדה שיש נוהגים לומר "שאו ידיכם קודש" בין הנטילה לברכה, ולא ראו בזה הפסק.

10 - הנוטל ידיו לאחר עשיית צרכיו
לפעמים אדם מתפנה לצרכיו לפני הארוחה ובצאתו מבית הכסא עליו ליטול את ידיו משתי סיבות, האחת משום שעשה את צרכיו והיוצא מבית הכסא צריך ליטול ידיים, ועוד הוא צריך ליטול את ידיו לקראת הסעודה. והשאלה האם אפשר להסתפק בנטילה אחת.

לדעת כמה פוסקים עליו ליטול את ידיו פעמיים. הטעם לזה, שאם יטול פעם אחת, יצטרך לברך בבת אחת שתי ברכות, האחת "אשר יצר" לאחר עשיית צרכיו, והשנייה "על נטילת ידיים" על הנטילה שלפני הסעודה. ולמעשה מיד לאחר הנטילה אינו יכול לברך "אשר יצר" מפני שאסור להפסיק בין הנטילה לברכת "על נטילה ידיים", ולאחר שינגב את ידיו גם לא יוכל לברך "אשר יצר" כדי שלא להפסיק בין הנטילה לברכת המוציא שעל הלחם. ולדחות את ברכת "אשר יצר" עד לאחר שיתחיל לאכול זה דבר שאינו ראוי, מפני שמצווה לברך מיד לאחר ההתפנות "אשר יצר". ולכן ישטוף תחילה את ידיו בלא כלי, באופן כזה שאינו כשר לנטילת ידיים לסעודה, ויברך "אשר יצר". ואחר כך יטול ידיו בשנית בכלי, כדין נטילת ידיים לסעודה, ויברך "על נטילת ידיים". וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח קסה, א).
ויש פוסקים שסוברים שאפשר להסתפק בנטילה אחת מכלי, ויברך קודם "על נטילת ידיים" ואחר שינגב את ידיו יברך "אשר יצר" ורק אח"כ יברך על הלחם ויאכל. ולדעתם אין כל הפסק בזה שמברך "אשר יצר" בין הנטילה לאכילת הלחם. ומשמע מדעת בעל המשנה ברורה שהרוצה לסמוך על דעתם רשאי (עיין מ"ב קסה, ב).

11 - המים
על פי התורה הטהרה קשורה למים, שכל אדם שנטמא עולה מטומאתו על ידי טבילה במים, וכן לפני הסעודה צריכים לטהר את הידיים במים. וכמה דינים נאמרו לגבי המים:
את הנטילה יש לבצע מתוך כלי שיהיו בו לכל הפחות רביעית הלוג, שהוא שיעור של שמונים וששה מיליליטר. וכל הנוטל בפחות משיעור זה לא יצא ידי חובה.
והמים צריכים להיות שקופים כמראם הטבעי, אבל אם נשתנה מראיהם נפסלו לנטילה. ועל פי זה אסור ליטול ידיים במיץ מפני שאלו מים שנשתנו במראיהם (שו"ע או"ח קס, א).
וכן מים שנעשתה בהם מלאכה פסולים לנטילה, מפני שאחר המלאכה הם נעשים כמי שופכים. ולכן מים ששטפו בהם כלים פסולים לנטילה. וכן מים שהניחו בהם בקבוק חם כדי לקררו ולהגישו לתינוק - נפסלו מנטילה, מפני שנעשתה בהם מלאכה (שו"ע קס, ב).

כדי לבאר מעט את סגולת הטהרה שבמים, יש להקדים שכידוע, הטומאה שייכת למוות ולחדלון, ולכן המת הוא אבי אבות הטומאה. לעומת זאת המים הם נוזל החיים, שעל ידם כל מיני הצומח והחי מתקיימים. יתר על כן, המים קדמו לכל הבריאה, שעוד לפני תחילת מעשה בראשית נאמר: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". נמצא שהמים הם היסוד הקדום ביותר. ולכן אולי צוותה התורה שאדם שנטמא והתרחק ממקור חייו - יטבול במקווה מים, ומתוך כך שכל גופו טובל ביסוד החיים הראשוני שבעולם, מתעוררים שורשי החיים שבקרבו, והנשמה הטהורה שבו מתגברת, והטומאה שדבקה בבשרו

מסתלקת. בנוסף לכך, תכונתם של המים שהם מנקים את הלכלוך שדבק בבשר, ויש בטבילה סמליות מסוימת, שכשם שהלכלוך מתנקה ויורד על ידי המים, כך גם הטומאה שנדבקה בחיצוניותו של האדם עוברת ומסתלקת על ידי הטבילה במים.

וטעם זה שייך גם לנטילה שלפני הסעודה. שכל אכילה יכולה להיות בעלת דגש חומרני נמוך, ולעומת זאת יכולה להיות בעלת מגמה רוחנית, שהמזון וטעמו הטוב יתנו כח ושמחה לחיים מלאי תוכן ואידיאל. כדי שהאכילה לא תהיה מגושמת, צריכים לטהר את הידיים על ידי נטילתם במים שהם יסוד החיים שבעולם. אולי זוהי הסיבה שלכתחילה אין ראוי לקמץ במי הנטילה, אלא מן ראוי ליטול את הידיים בשפע של מים.

12 - כלי
הנטילה שמטהרת את הידיים לקראת הסעודה צריכה להתבצע על ידי פעולת שפיכה מתוך כלי, ובלא זה הנטילה פסולה. למשל, אדם שחפן בידיו מים והטילם על ידי חבירו - חבירו לא יצא בנטילה זו, מפני שנעשתה בלא כלי.
וכן אם מילא שקית ניילון במים, ומתוך השקית שפך מים על ידיו - לא יצא בזה ידי חובת הנטילה, מפני שהשקית איננה כלי.
אפשר אולי ללמוד מהלכה זו, שכל רעיון או אידאל, גם אם יהיה נעלה ביותר, חייב מסגרת כדי שאפשר יהיה להגשימו. המים מסמלים כאן את התוכן, והכלי את המסגרת שבלעדיה המים אינם יכולים לטהר את הידיים.

ונחזור להלכה: הכלי צריך להיות מסוגל להכיל לכל הפחות שמונים וששה מיליליטר שהם רביעית הלוג, ואם אינו מכיל שיעור זה - פסול לנטילה.
ראוי לציין שלגבי כלי שיש בו נקב נאמרו דינים רבים, לפעמים הנקב פוסל לגמרי את הכלי, ולפעמים בשעת הדחק אפשר להשתמש בו, ולא כאן המקום להאריך בפרטי ההלכות הללו (עיין שו"ע קנט, א-ב).
ומכל מקום הבעיה היא בנקב בתוך הכלי, אבל אם ישנו שבר בשפתו של הכלי, עדיין אפשר ליטול בו ידיים, אלא שצריכים להקפיד ליטול דרך המקום ששפתו נשברה, משום שרק עד למקום השבר המים נשמרים בכלי, ומה שלמעלה מזה, כיוון שאינו מסוגל לשמור את המים - אינו נחשב לכלי ופסול לנטילה. ולכן צריכים להקפיד ליטול דרך המקום שנפגם, שהוא המקום שבו השפה נמוכה ביותר, ועד לשם המים נאגרים בלא לגלוש החוצה. וכן מותר ליטול ידיים מקנקן שיש משפך בשפתו, אלא שצריך ליטול דרך המשפך ולא דרך השפה הרגילה. וכן מותר ליטול ידיים מקומקום, אלא שאם זרבוביתו נמוכה משאר שפתו, צריך ליטול דרך זרבוביתו, מפני שרק עד לגובה זה אוגר הקומקום את מימיו (מ"ב קנט, כד).

ולגבי כוס חד פעמית העשויה מפלסטיק או קרטון, היה מי שרצה לומר שמלכתחילה אין ליטול בה ידיים, מפני שלדעתו כוס כזו אינה נחשבת לכלי בר קיימא, שהרי עומדים לזורקה לאחר השימוש. אולם למעשה דעת רוב הפוסקים שאין הבדל אם משתמשים בכלי פעם אחת או כמה פעמים, וכיוון שגם בכוס

חד פעמית משתמשים ככלי, שהרי שותים בה - דינה כדין כלי ומותר ליטול בה ידיים (ציץ אליעזר יב, כג). ומכל מקום משום הידור מצווה עדיף להשתמש בכלי קבוע שאין עומדים לזורקו (אז נדברו ו, מח).

13 - כח גברא ודין ברז מים
כדי שנטילת הידיים תהיה כשרה צריך שהמים ישפכו על הידיים מתוך כלי, וששפיכה זו תעשה על ידי פעולה מכוונת. המינוח ההלכתי לכך הוא "כח גברא", כלומר שהשפיכה תעשה בכח של אדם. ולכן אדם שהרטיב את ידיו בגשם לא יצא ידי חובת נטילה, כי המים באו על ידיו בלא כלי ובלא "כח גברא".
כדי לבאר את הדין ניקח לדוגמא את הדודים של שבת, שרגילים לחמם בהם מים לצורך השבת, ויש להם ברז בתחתיתם. תחילה נאמר שברור שדודים אלו הם כלים, ולכן יכול אדם להטות את הדוד עד שהמים ישפכו ממנו על ידיו, ויצא בזה ידי מצוות נטילת ידיים.
אלא שהשאלה האם מותר ליטול את הידיים על ידי פתיחת הברז שיוצא מתחתיתו. הבעיה היא שמצד אחד אמנם המים יצאו על ידי כוחו, היינו על ידי פתיחת הברז, אבל מן הצד השני, פעולה זו אינה מטה את הכלי באופן שהמים ישפכו אלא רק מסירה את המעצור שבברז, ועל ידי כך המים זורמים מעצמם. השאלה האם פעולה כזה נחשבת לכח גברא.

ההלכה היא שהמים שיוצאים מיד לאחר הפעולה של פתיחת הברז נחשבים לבאים מכח אדם, אבל מה שזורם אחר כך נחשב לזורם מעצמו, ואין ליטול בו ידיים. ולכן הרוצה ליטול ידיו דרך הברז שבדוד צריך להניח את ידו תחת הברז ולפותחו ומיד לסוגרו וכך לחזור על אותה הפעולה עד שהמים ירטיבו את כל כף היד (שו"ע קנט, ט).
וכל זה דווקא בברז שמחובר לכלי, אבל בברז הרגיל שבכיור אי אפשר ליטול ידיים, שאף שמבחינת "כח גברא" הזרם הראשון שיוצא אחר פתיחת הברז נחשב כבא מ"כח גברא", אבל כבר למדנו שהנטילה צריכה לבוא מכלי, וצינור המים אינו כלי.
ויש בתים בירושלים שהתקינו על גגותיהם חבית מים, שממנה זורמים המים לבית, ולדעת כמה פוסקים באותם הבתים המים הזורמים מן הברז נחשבים כבאים מתוך כלי, שכן הצינורות הופכים להיות חלק מן החבית, וממילא המים הזורמים מהצינור נחשבים כבאים מכלי. וכן סוברים בעל שו"ת ישכיל עבדי (ח"ה או"ח כ"ו) וציץ אליעזר (ח, ז). אבל בשו"ת אור לציון (א, ט"ז) כתב שכיוון שיש מרחק רב בין החבית שעל הגג לברז שבכיור, אין המים היוצאים ממנו נחשבים כיוצאים מן הכלי, ולכן אי אפשר ליטול ידיים במים הנשפכים מן הברז. וכן כתב בשערים המצויינים בהלכה (מ, ה).

עוד צריך לדעת שישנה דרך לטהר את הידיים לסעודה בלא כלי ובלא "כח גברא", וזאת על ידי טבילת הידיים במקווה כשר. שכן כוחו של המקווה גדול מכח הנטילה, שהרי הטבילה במקווה מטהרת את כל הגוף, וקל וחומר שתטהר את הידיים (עיין שו"ע קנט, יד-כ).14 - חציצה
הרוצה ליטול את ידיו ולטהרם לסעודה צריך לשים לב שלא תיווצר חציצה בין המים לבין היד, שאם יש לכלוך או צבע הדבוק ליד, אין המים יכולים לבוא במגע אם אותו המקום שמתחת ללכלוך, והנטילה אינה יכולה לטהר את היד.
ברור שאם הצבע מקיף את רוב היד שאי אפשר ליטול ידיים כי הצבע חוצץ בין היד למים. אבל אם הצבע דבוק למיעוט היד בלבד, אזי הדין תלוי במידת ההקפדה על אותו לכלוך. אם רוב רובם של האנשים רגילים להסיר צבע או לכלוך שכזה כאשר נדבק בידיהם - אזי אפילו אם הוא לכלוך קטן, חייבים להסירו לפני הנטילה, ואם לא הסיר - נטילתו פסולה. אבל אם הוא לכלוך קטן כל כך, כמו למשל לכלוך מועט שישנו בין הציפורן לבשר, כיוון שאין רגילים להקפיד להסירו, אינו חוצץ בנטילה (שו"ע קסא, א; מ"ב ז').

ואדם שבאופן אישי רגיל להקפיד על לכלוך קטן מאוד, לגביו אותו לכלוך מהווה חציצה ועליו להסירו לפני הנטילה. ולעומת זאת אדם שעובד בצבע, וקשה לו להסיר תמיד את כתמי הצבע, כיוון שאין הוא מקפיד להסיר את הצבע מעל ידיו, אין צבע זה חוצץ בפני הנטילה (רמ"א קסא, א, ושו"ע קסא, ב).
לגבי טבעת שעונדים על האצבע, הדין הוא שאם אותו איש או אשה עונד תמיד את הטבעת שלו על היד, הרי היא נחשבת כחלק מן היד ואינה חוצצת בנטילה. אבל אם זו טבעת שרגילים להסיר אותה בזמנים מסוימים, כגון נשים שמסירות את הטבעת בעת שהן לשות בצק, עליהן להסיר את הטבעת לפני הנטילה. שכיוון שלפעמים הן מקפידות להסיר את הטבעת, אין היא נחשבת כחלק מן היד, ולכן היא מהווה חציצה בנטילה.

ואמנם מצד הדין אם הטבעת מונחת בצורה רופפת על האצבע, אין היא חוצצת בפני המים, אבל למעשה נוהגים להחמיר וכל טבעת שלפעמים מסירים אותה מן היד, מסירים אותה לפני הנטילה. וזאת מפני שקשה להגדיר במדויק, מתי הטבעת ענודה בצורה רופפת ומתי בצורה מהודקת. ולכן כל טבעת שלפעמים מסירים מן היד, צריך להסירה לפני הנטילה (שו"ע ורמ"א קסא, ג).
מי שנפצע בידו עד שהוצרך להדביק על פיצעו פלסתר או תחבושת, אם ניתן בקלות להוריד את התחבושת וליטול ידיים, יש להוריד את התחבושת. אבל אם הדבר כואב לו, או שהורדת התחבושת תזיק לפצע - אזי יכול ליטול את שאר היד, ויוצא בזה ידי חובת הנטילה. וידקדק לשפוך בבת אחת שמונים וששה מיליליטר על היד, שאם לא כן יהיה ספק בכשרות הנטילה .

15 - שעת הדחק
אדם שרוצה לאכול לחם ואין בידו מים לנטילת ידיים, חייבוהו חכמים ללכת עד למרחק של מיל כדי לקיים את מצוות נטילת ידיים. מיל הוא תשע מאות וששים מטרים. ומי שהולך בדרכו, והמים נמצאים

כידוע צריכים ליטול את הידיים פעמיים, שבפעם הראשונה יוצאת הטומאה מהיד ונשארת במים, ובנטילה השנייה גם המים שעל היד נטהרים. אבל כאשר ישנה תחבושת על היד יש חשש שמא מעט מן המים הראשונים יספגו במקום התחבושת, ואז לא יוכלו המים השניים לטהרם. אבל אם יטול את ידו ברביעית שלימה, לא תהיה שום טומאה במים הראשונים, שכן ההלכה שכל הנוטל ברביעית בבת אחת - אין במים כל טומאה. ואם הפלסתר מונח על האצבע האמצעית, יכול ליטול את ידו בשתי פעמים, פעם על האצבעות שבצד אחד ופעם על האצבעות שבצד השני, ויקפיד לשפוך בכל פעם במרחק של כמה קילומטרים בהמשך דרכו, ההלכה היא שאם הם קרובים משיעור ארבעה מיל שהם ארבעה קילומטרים לערך, מחויב להמשיך בדרכו וכשיגיע אל המים יטול ידיו ויאכל. אבל אם המים רחוקים ממנו ארבעה מיל והוא רעב - מותר לו להקל לאכול בלא נטילת ידיים.
וכדי שלא יגע בלחם בידיים שאינן נטולות, עליו לעטוף את ידיו בבגד, כדי לחצוץ בינם לבין הלחם (שו"ע קסג, א).

16 - המתפנה באמצע הסעודה
הואיל וטעם הנטילה כדי לנקות ולקדש את הידיים לקראת הסעודה. לכן אדם שנגע באמצע סעודתו במקום מכוסה שבגופו, מקום שיש שם מעט זיעה, לכלך את ידיו ועליו ליטול מחדש את ידיו. וקל וחומר שמי שיצא להתפנות באמצע סעודתו שצריך בצאתו מהשירותים ליטול את ידיו כדין, כדי שיוכל להמשיך בסעודתו בידיים מטוהרות ונקיות.

ולגבי הברכה, נפסק בשולחן ערוך שכל שנגע במקום מכוסה או התפנה באמצע סעודתו צריך ליטול ידיו עם ברכה. ובעל המשנה ברורה כתב שלדעת הרש"ל כיוון שכבר ברך "על נטילת ידיים" בתחילת הסעודה, לא יברך שוב, אלא יטול ידיו בלא ברכה. ולמעשה נפסק במשנה ברורה שאם יצא להתפנות צריך ליטול ידיו בברכה. אבל אם נגע במקומות המכוסים שבגופו, יטול ידיו בלא ברכה (שו"ע קסד, ב; מ"ב י"ג, ועיין בבאו"ה שהרוצה לנהוג כשו"ע יש לו על מה לסמוך).



דואר אלקטרוני: beitel@yeshiva.org.il
לשעורים נוספים באתר www.yeshiva.org.il










הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש
שבת קודש